איך נפעל במצבים שבהם הילד עושה משהו שאנחנו לא רוצים שיעשה?

תארו לעצמכם שאתם עייפים מיום עבודה, רק צריכים שקט… הילד שלכם בן ה-5 מציק ומבקש שתשחקו איתו. איך תגיבו? או למשל תארו לכם שאתם אוספים את הילד שלכם בן ה-10 מחוג והוא לא נמצא כבר כמה ימים איפה שקבעתם, ואתם צריכים להתחיל לחפש אותו. איך תגיבו? שימו לב: לילד של מישהו אחר כנראה לא היינו מגיבים ככה. למה? כי הוא לא שלנו ואז אנחנו מצליחים להיות יותר אמפתיים אליו. אם הילד שלנו לא עושה משהו שאנחנו רוצים שהוא ייעשה חשוב שנפעל על פי הצעדים הבאים, כדי לא לפגוע לו בהערכה העצמית

1. להכות בברזל בעודו הוא קר

חשוב שנדבר עם הילד על הציפיות שלנו ממנו. אבל אחר כך. לא כשהכל עוד בוער, כשאנחנו עצבניים וכשהוא רק הודף ואתנו ולא רוצה לשמוע אותנו. אפשר לשים סימנייה ולומר: "לא חיכית לי אחרי החוג איפה שקבענו, אני רוצה לדבר איתך על זה אחר כך". וזהו. לא לנהל משא ומתן באותו רגע. אחר כך נחזור לזה איתו ונבהיר לו את הציפיות שלנו ממנו ונבדוק מה קרה

2. נפסיק לשאול "למה"

"למה לא חיכית לי אחרי החוג ליד השער כמו שקבענו?" אנחנו לא רוצים ללמד את הילד לתרץ תירוצים ולחפש הצדקות למעשים הלא מקובלים שלו, ככה אנחנו מלמדים אותו לא לקחת אחריות ולהיות ילד שמחפש תירוצם ומאשים את כולם "כי הראל קרא לי", "כי רומי רצתה שאני אקח לה את התיק". במקום זה נבהיר לו מה אנחנו מצפים ממנו ונתמקד בפתרונות מעשיים "שבוע הבא תזכור לחכות לי ליד השער".

3. הסברים במקום פקודות

הילד לא צריך לפחד מאיתנו. אנחנו לא רוצים לגדל ילד מַרְצֶהשעושה כל מה שאנחנו אומרים רק מתוך פחד ותסכול. לכן לא ננחית פקודות והנחיות מתוך כוחניות ושליטה. יש הורים שעושים את זה, כי הם חושבים שככה הם יהיו יותר סמכותיים, אבל מניסיון זה לא יעיל ורק מעיד על החולשה שלנו. עדיף שנסביר את ההיגיון: "כשאתה מחכה לי ליד השער זה מקום שבו אני יכולה לראות אותך, אין לי איפה לעמוד עם הרכב ולכן זה מאוד עוזר לי כשאתה מחכה שם, כדי שלא אצטרך עשות פקק ולחסום את התנועה, זה מאוד חשוב". כמו שילד שהיה אצלי בטיפול פעם אמר להורים שלו: "למה אצלנו הולכים לישון בשמונה? ההורים של דני מסכימים לו לישון בתשע ואמא שלו אפילו מדריכת הורים אז היא יודעת", הסברתי להורים שלו ולו, שלכל בית יש את המדיניות שלו ואת הנהלים והחוקים שלו ואין מדיניות אחת נכונה

4. נתמקד במעשה ולא בעושה

תארו לכם שהמחנכת של הילד חושבת שאתם צריכים לשבת איתו יותר על מתמטיקה, ולכן היא לוקחת אתכם לשיחה בנושא. אם היא אומרת לכם: "בכל השנים שאני מחנכת, לא פגשתי הורים מזניחים כמוכם. הוא חלש במתמטיקה בגללכם, אתם לא משקיעים בו ולא יושבים איתו וזו התוצאה, אתם אשמים, תשבו איתו על מתמטיקה דחוף!", בכנות, אם מחנכת הייתה מדברת אלי ככה, הייתי הופך את כל בית הספר ועושה בלאגן. איזה מן דבר זה? אבל אם היא מתמקדת במעשה ולא בכם אישית, ואומרת: "אני רואה שהציונים של רון במתמטיקה נמוכים, אני חושבת שמאוד יעזור אם תשבו איתו על מתמטיקה גם בבית". פה זה הרבה יותר מתקבל על הדעת. למה? כי היא מתמקדת עניינית ולא אישית. לכן במקום לומר לילד: "אתה ילד מפוזר", "אתה לא אחראי", "איפה הראש שלך?", ועוד. נתמקד במעשה עצמו ולא בילד שעשה את המעשה: "אחרי החוג תחכה לי ליד השער, מאוד קשה לי לעצור את התנועה ולחפש אותך", פה אנחנו לא יורדים לפסים אישיים, אנחנו רק מבקשים ממנו להתנהג אחרת. בדברים טובים חשוב שנתמקד בפסים אישיים: "איך סידרת את כל החדר שלך, אלוף! פשוט ילד שאני יכולה לסמוך עליו, חרוץ ואחראי". למה? כדי להרים לו ולהעצים אותו. בדברים "רעים", בטעויות בדברים שצריכים שיפור, נתמקד עניינית. למה? כי כולנו טועים ואף אחד לא נולד לעולם מלאך שלא טועה אף פעם. מותר לטעות, אנושי לטעות וכולנו טועים זה לא אומר עלינו כלום כבני אדם. חשוב שניקח אחריות ונתקן לפעם הבאה. ככה ההערכה העצמית של הילד לא נפגעת

5. ילדים לא עושים בכוונה

לזכור ולדעת שבכל ילד טמונים כוחות וכישרונות רבים. התפקיד שלנו הוא להחדיר בילד שהוא מסוגל ולטפח את הכוח שלו כדי שהילד יוכל להצליח בחיים להזכיר לעצמנו שגם אנחנו היינו ילדים וגם אנחנו טעינו ועשינו שטויות. הילדים לא מחפשים לנקום בנו או לעשות לנו רע (ואם אנחנו מרגישים ככה חשוב שנדבר על זה בטיפול בהורות כי ממש קשה לחיות עם הרגשה כזו). ילדים צעירים, מעופפים, לא תמיד מרוכזים ולא תמיד אחראיים, התפקיד שלנו הוא ללמד אותם לגלות אחריות ולהתנהג כמו שצריך. האשמות וביקורת אישית לא מועילות ורק פוגעת בהערכה העצמית שלהם

6. נלמד התנהגות אחרת

נפסיק לנסות לעזור לילד כאן ועכשיו אלא נלמד אותו איך הוא יכול לעזור לעצמו. כמאמר הפתגם: "תן לאדם דג, והוא יהיה שבע ליום אחד. תן לו חכה, ולמד אותו לדוג, והוא יהיה שבע כל ימי חייו". במקום לתת לו דג עדיף שנלמד אותו לדוג. לטפח את היכולת שלו ללמוד דברים כי אז הוא יצליח להגיע הרבה יותר רחוק ממנה שנצליח ללמד אותו. הילד צריך את ההכוונה שלנו ואת העזרה שלנו, למשל בניהול זמן, למשל בלהעסיק את עצמו, הוא לא תמיד יודע איך להתנהג וזה התפקיד שלנו כהורים ללמד אותו איך להתנהג, לא דרך האשמות אישיות והטחת ביקורת, אלא דרך זה שנסביר לו איך להתנהג אחרת, בצורה רגועה ועניינית

7. זה לא פינוק

כמו שאמר לי פעם אבא אחד "אם אני לא אגיד לבן שלי כמה שהוא לא אחראי, הוא לא יהיה אחראי!", אמרתי לו שאף ילד לא התקדם בחיים כשאמרו לו כמה שהוא גרוע, כי אז הוא אומר לעצמו שהוא גרוע ומוותר מראש, כי למה להתאמץ בכלל אם אני גרוע? אם אנחנו הולכים למסעדה והאוכל שם בלתי נסבל, מקבלים קלקול קיבה וסובלים, נרצה לחזור לשם שוב? מובן שלא. במקום זה, נלמד אותו איך לגלות אחריות ואיך להתנהג אחרת. אם נראה ונדגיש את הצדדים הטובים שבו ונזכור שמותר לטעות אך חשוב ללמוד איך להתנהג אחרת והכל בסדר וזה לא אומר עליך כלום בתור הילד שאתה, שאנחנו אוהבים ואתה שייך למשפחה שלנו בכל מחיר ויש לך כאן מקום גם אם אתה טועה, אז יהיה לו "טעים" והוא ירצה לחזור שוב "למסעדה" ויאמר לעצמו: "אבא שלי רואה כמה שאני משקיע ולא מתרגש כשאני טועה, הוא מלמד אותי איך לעשות אחרת, כדאי לי להשקיע עוד ומקסימום גם אם אטעה, אבדוק איך לתקן את זה, לא נורא", כי כולנו אוהבים לקבל מחמאות וכולנו רוצים להיות בסדר ולא להיות בעייתיים וכולנו רוצים להרגיש שהולך לנו ושאנחנו טובים ושאנחנו בכיוון הנכון

8. דוגמה אישית

אם נהווה דוגמה אישית לילד, נראה לו איך לחשוב נכון ואיך ללמוד מאיתנו ונעודד אותו לעשות בעצמו ונסביר לו שלכל דבר יש סיבה ושאנחנו לא פועלים סתם. כמו שאמרנו "תחכה לי ליד השער כדי שלא אעשה פקק תנועה", ונלמד אותו להתנסות בפתרון בעיות ולהפסיק לחפש תירוצים דרך זה שנפסיק לשאול למה ולמה ולמה. במקום זה נלמד אותו איך להצליח ואיך לעשות שהדברים הלא טובים יפסיקו לקרות על ידי זה שנראה לו דוגמה אישית ונלמד אותו איך לפעול אחרת. ככה הוא יחזור למסלול ונוכל לגדל כאן ילדים מאושרים וחזקים שמוכנים לחיים, גם אם הם טועים לפעמים, כמו כולנו