חוג או טיפול?

איך לספר לילד שהוא הולך לטיפול? חשוב בכלל להגיד את המילה "טיפול"? לא פעם אני פוגש הורים שקשה להם לספר לילדיהם על התהליך הטיפולי או שהם לא יודעים איך לספר את זה לילד. להרבה הורים קל לקרוא לטיפול חוג. אני שומע הורים שמעדיפים לומר: "אתה הולך לחוג של אליאור".

למה קשה להורים להגיד לילדים שהם הולכים לטיפול?

יש לזה כמה סיבות. אלו העיקריות לדעתי:

1. חשש מהתנגדות של הילד לטיפול – ההורים חוששים שהילד יתנגד לטיפול ויגיד שהוא בסדר ולא רוצה שום טיפול ואז הם ישארו חסרי אונים מול הקשיים שלו.
2. רצון להימנע משליטה בילד – תפיסת עולם ערכית של ההורים לפיה הילד הוא יצור אוטונמי המחליט עבור עצמו. הורים אלו לא רוצים לקבוע או להחליט עבור הילד, הם רוצים שההחלטה תבוא מתוכו אך כדי "לעזור" לו להחליט, הם מקילים עליו ומנסים לשכנע אותו ולכן קוראים לטיפול חוג.
3. אמביוולנטיות של ההורים – ייתכן שהקושי של ההורים בהגדרת התהליך הטיפולי מול הילד משקף את האמביוולנטיות שלהם עצמם – בחוסר ההבנה שלהם מה זה טיפול רגשי לילדים, מחשבות על הקשיים שבגללם הם פנו לטיפול והאם בכלל אלו קשיים המצדיקים לפנות לטיפול?
4. הכחשה של ההורים – באמירה מול הילד שהטיפול הרגשי הוא חוג טמונה אולי גם הכחשה מסוימת של הקשיים של הילד. ייתכן וההורים מאוימים מכך שהתהליך הטיפולי יכלול חשיפה עצמית, התמודדות עם הקשיים שלהם כהורים, חשש מביקורת ומחשבות על שינוי במצב.
5. הימנעות מתיוג שלילי – הורים רבים חוששים מכך שהתהליך הטיפולי יתייג את ילדם כפגום או ככזה הזקוק לתיקון וריפוי וחוששים לפגוע לו בדימוי העצמי. לפעמים הורים אלו גם יסתירו מצוות בית הספר את העובדה שילדם בטיפול.

אז מה לומר בתכל'ס?

מניסיוני, לילדים לא ממש אכפת איך מגדירים את זה. הם עסוקים בחוויה הסובייקטיבית שלהם: האם הפגישות האלו יהיו "חופרות"? האם זה יהיה משעמם?, "זה יבזבז לי זמן ולא אוכל לשחק במחשב?", "זה יהיה כיף?", "מה עושים שם?, "האיש הזה, יכבד אותי ויתייחס אליי יפה?". ילדים, בעיקר צעירים, לא תמיד מבינים את המשמעות של המילה טיפול. לעומת זאת הם יודעים היטב מה זה חוג: משהו חוויתי וכיף. גם טיפול רגשי איתי הוא כזה לפעמים, בעיקר בשילוב של משחקים ובעלי חיים מדהימים.

אני אומר לילדים: קוראים לי אליאור מור יוסף, אני עובד סוציאלי לילדים והעבודה שלי היא לעזור לילדים להתגבר על קשיים. ואני אוהב גם לתת לילדים דוגמאות, בהתאם לגיל שלהם, להמחשה: למשל ילדה אחת שסיפרה לי שהיא רוצה להיות יותר מקובלת בכיתה אז חשבנו ביחד על דברים שהיא יכולה לעשות כדי שיהיו לה יותר חברות או ילד אחד שאח שלו הגדול מציק לו בבית והוא ממש משתגע מזה אז ביחד חשבנו על פתרונות. ויש עוד דוגמאות נוספות. הדוגמאות חשובות, כמובן בלי שום פרטים מזהים, כי הן מפשטות לילד את הדברים ועוזרות לו להחצין ולהפריד את עצמו מכל הדבר הזה. לרוב זה מספק את הילד. ילדים הם חכמים, די מהר הם מבינים שזה לא חוג ולא שיעור. זה משהו אחר. והם לומדים שזה בסדר שיש קשיים. להיפך, יש אולי איזו הכרה או אפילו הסבר הגיוני לכל מה שאני מרגיש וכל כך קשה לי.

ועוד מילה או שתיים להורים

אני לא אומר שכל הילדים "צריכים" להיות בטיפול או שכל הילדים חווים מצוקה או משבר. אני רק אומר שלכולנו הזכות לבריאות נפשית. אני אוהב להסביר להורים שזה ממש אנושי, לגיטימי והגיוני ללכת לטיפול ושלבקש עזרה זה לא משהו חריג שצריך להתבייש בו. משברים הם אנושיים והם חלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו. קשיים נפשיים הם משהו שכולנו נחווה בשלבים כאלו ואחרים בחיינו אז כדאי שיהיו לנו כלים להתמודד איתם ואולי גם כדאי שיהיה איתנו מישהו שיוכל להבין אותנו, כדי שנרגיש שייכים ואהובים וכדי שנרגיש שאנחנו לא לבד בהתמודדות שלנו.

לשמחתי כיום יש הרבה יותר מודעות לחשיבות של בריאות נפשית מאשר בעבר ועדיין חשוב לזכור שבריאות הנפש היא של כולנו. זאת זכות שמגיעה לכל אחד ואחת. זה לא שיש את הילד שלנו "החולה" "הבעייתי" ואת הילדים האחרים "הנורמאליים", "הבריאים". בנסיבות אחרות, הילדים "הנורמליים" יכלו למצוא את עצמם בדיוק כמו הילדים "הבעייתיים".

ויותר מזה, המון הורים לא מודעים לכמות המתח הנפשי והלחץ שילדים סוחבים איתם גם אם הם לא מביעים מצוקה שנראית לעין. זה נקרא "מתח שקוף", הורים רבים לימדו את הילדים שלהם, אולי לא בכוונה, להדחיק את המתח הזה, להתעלם ממנו, ולחשוב שהוא נורמלי אבל בטווח הארוך אנחנו מגדלים כאן ילדים שלא בהכרח מודעים לחוויה הרגשית שלהם ובמקום למנוע מראש את המצוקות שעלולות לצוץ אנחנו מטפלים רק כשהבעיות צצות.

בקיצור ההפרדה הזו בין ילדים נורמליים לכאלה שאינם היא אשלייתית והיא רק גורמת לסבל ומצוקה לכולנו (מבוגרים וילדים). והכי נורא זה שאותם ילדים שחווים כרגע מצוקה או משבר נפשי מרגישים מבודדים או שויתרנו עליהם בזמן שהם הכי צריכים את הרגשת השייכות והתמיכה.

לא צריך להגיע לקצה ואז לטפל. בריאות הנפש צריכה לקבל תשומת לב כל החיים. אם כולנו, כחברה, נעלה למודעות את החשיבות של טיפול רגשי ונשים יותר דגש על מניעה של מצוקות אצל ילדים במקום כיבוי שריפות וטיפול במצוקות רק כשהן כבר צצות, פחות ילדים יגיעו לקצה ונוכל לחיות בחברה יותר מלכודת וחסונה. מניעה של מצוקות נפשיות מתאפשרת בין היתר דרך סולידריות ומתן לגימטיציה והבנה שזה ממש בסדר לדאוג לבריאות הנפשית שלנו.

טיפול רגשי לא בא לבטל משהו או לתקן את הילד, אלא להרחיב את האפשרויות שלו להתבונן על החיים, על העולם ועל עצמו ולתת לו כלים להתמודד ולהתחזק מול הקשיים.

מבחינה אתית חשוב לזכור שבטיפול יש מסר של שקיפות ופתיחות. לא מסתירים כלום. גם כשקשה מוצאים את המילים. תמיד. למה? כי ילדים מבינים הכל, הם מדברים עם חברים ואחים. בנוסף, כשאנחנו אמיתיים עם הילדים, הם לומדים מזה שאפשר לסמוך עלינו, שלא משנה מה קורה, לא נרמה אותם או נחרטט אותם. כשהם יגדלו הם יעריכו מאוד את הכנות הזאת. ולכן ההמלצה שלי היא להגיד. אבל במילים שאתם, ההורים, תוכלו להתמודד עם השאלות של הילד ולא תיכנסו ללחץ. מוזמנים לשתף ולכתוב לי מה דעתכם.