כדי שילדים יפתחו חוסן וידעו שהם מסגולים להצליח במה שהם יבחרו לעשות, הם צריכים הערכה עצמית וביטחון עצמי (כתבתי כאן על ההבדלים)

באחד הערבים, כשבאנו לאכול ארוחת ערב, ראינו שנגמר לנו הלחם בבית. השעה כבר הייתה מאוחרת ומכיוון שכל החנויות היו סגורות לא יכולנו לעשות משהו בנושא. מאוחר יותר התכתבתי עם חבר ובמקרה סיפרתי לו שנגמר לנו הלחם ושאין לנו איפה לקנות, הוא צחק קצת ואמר: "אתה רציני? וולט עושים משלוחים גם של מוצרי יסוד, הם פתוחים עכשיו, הזמנתי משם מלא דברים, זה לא רק מסעדות ". התברר לי שאני קצת מיושן ושמרן, זכרתי שבשעות הערב אין חנויות פתוחות, אבל בפועל, מסתבר שיש את וולט שעובדים עד מאוחר.

הסיפור  הזה משמש לי תזכורת למה שכבר קרה לי הרבה פעמים – נשארתי בלי משהו לא מכיוון שלא יכולתי להשיג אותו, אלא מכיוון שאפילו לא ניסיתי להשיג אותו. הייתי בטוח כל כך שאין לי סיכוי, עד כדי כך שלא עשיתי שום צעד כדי לבדוק אם באמת אין שום סיכוי או שאני טועה.

זה בעצם מה שקורה לילדים ובני נוער שחסר להם ביטחון עצמי. הם כל כך לא מאמינים ביכולת שלהם להצליח, עד שהם אפילו לא מנסים. וכשלא מנסים, הסיכוי להצליח שואף לאפס.

אם לא מנסים הסיכוי להצליח שואף לאפס

יושב ילד בכיתה ושומע את המורה שואלת שאלה שכדי לענות עליה צריך להבין קצת בידע כללי: "מי יודע לאיזו מחלקה בממלכת בעלי החיים שייכים הצפרדעים?" הוא יודע את התשובה, כי בדיוק לפני שבוע הוא ראה על זה סרטון ביוטיוב. אבל הוא חושש שאולי הוא לא יודע נכון, ולכן הוא בוחר לשתוק, כמו שאר הילדים בכיתה שלא יודעים. כשהמורה אומרת את התשובה, הילד ההוא נושך שפתיים: שוב זה קרה לו! הוא ידע את התשובה אבל לא היה לו את האומץ לומר אותה!

זה בדיוק מה שקורה כשחסר לילדים שלנו הביטחון העצמי לומר או לעשות את מה שהם רוצים או חושבים לנכון. לא משנה אם הסיבה היא הפחד שהם ייכשלו או חוסר האמונה ביכולת שלהם להצליח. כל זמן שהם לא מעזים לנסות – הכישלון ודאי ומוחלט. לא תיתכן תוצאה אחרת.

כמו ילד שאומר : "לא הולך לי בלימודים, בכל המבחנים השנה קיבלתי ציונים נמוכים", וכשאני שואל אותו, כמה פעמים הוא ישב אחרי הצהריים עם ההורים על החומר כדי להשתפר הוא לא יודע לומר. הוא אומר שלמד קצת עם אמא שלו לפני כמה חודשים. זה מזעזע וכואב לגלות שוב ושוב, עד כמה הכישלונות של הילדים מבוססים לפעמים על העובדה הפשוטה שהם פשוט לא מנסים. הם לא מגיעים לשום מקום, כי הם אפילו לא יוצאים לדרך.

במחשבה שנייה, ייתכן שילד צריך להיות לא שפוי כדי לנסות שוב בזמן שהוא לא מאמין בכלל שיש לו סיכוי להצליח. כמה אנשים אתם מכירים, למשל, שהיו מוכנים ללכת להצגה אפילו שהם באיחור של שעה? (פעם הורים סיפרו לי שהם עשו את זה והצליחו להיכנס בדיוק כשההצגה התחילה כי באותו יום, במקרה, היה עיכוב רציני בכניסת הקהל).

חוסר האמון הבסיסי בסיכויי ההצלחה אצל הילדים משפיע על כל תחומי החיים. כמו שילד לא ילך לפגוש חבר בזמן שהוא יודע שהוא לא בבית, וכמו שאף אחד לא יתלבש וילך לחנות בזמן שהוא יודע שכל החנויות סגורות (כמו בכיפור נגיד),  ככה אף ילד לא ישקיע מאמצים כלשהם כדי לבצע משימה שהוא משוכנע שאין לו סיכוי להצליח בה. רק כשהוא יאמין ביכולת שלו להצליח תהיה לו המוטיבציה להשקיע כוחות ומאמצים וכמובן שככה יהיו לו יותר סיכויים באמת להצליח.