הרבה הורים מתלבטים לגבי הצורך בטיפול רגשי לילד או לילדה שלהם. מה גורם להם להתלבט? יכולות להיות הרבה סיבות. חלק מההורים מרגישים שהילד שלהם מופנם קצת ושקשה לו להסתדר עם חברים, אחרים מזהים אצל הילדה שלהם קושי להירגע והם שמים לב שהיא מתעצבנת מכל דבר קטן או מתקשה להירגע, יש הורים שמקבלים פניות מבית הספר על התפרצויות ובעיות שונות מסוגים שונים. כל משפחה והסיפור שלה.
שהילד מקבל אבחנה מסוימת, למשל על הרצף האוטיסטי או אבחנה אחרת שמקשה על התפקוד, אז ברור להורים שצריך לפנות לקבל עזרה מקצועית, טיפול רגשי ואולי גם הדרכת הורים. אבל לפעמים הדברים לא ברורים כל כך. הילד או הילדה שלכם מתפקדים בצורה די סבירה אבל עדיין אתם מרגישים שמשהו לא בסדר, אולי הוא או תקוע במקום, בודד, מנותק קצת, מתקשה להתמודד עם אבל או אירוע קשה (בצדק), האם גם במקרים כאלו צריך לפנות לטיפול? הרי אתגרים וקשיים הם חלק בלתי נפרד מהחיים, אולי צריך פשוט להתמודד וזה מה שיעזור לילד שלכם לפתח חוסן? למה לעשות סיפור מכל דבר?
חשוב שנשאל את עצמנו, מה מטרתו של הטיפול הרגשי? בעיניי, המטרה היא לשפר את איכות החיים והרגשת הרווחה האישית, למנוע כאב וסבל ולפתח חוסן שיאפשר לילד או לילדה שנמצאים בטיפול, להתקדם בחיים, לממש את הפוטנציאל הטמון בהם, להגשים את עצמם ולהצליח.
מצוקה נפשית ורווחה וחוסן נפשיים הן חוויות אישיות. אין מישהו שיכול להחליט לגביהן. לכן לשאלה האם "צריך" טיפול או לא, למעט במקרים קיצוניים, אין תשובה חד משמעית והרבה פעמים היא יכולה לעורר ביקורת לגבי המקום המרכזי שניתן לפסיכותרפיה בעולם המערבי. רוב הילדים והמתבגרים שהופנו לטיפול רגשי לא היו קורסים או לא מתמודדים בלעדיו, לדעתי הם פשוט היו ממשיכים "לשאת את המשא" ולהמשיך בשגרה. השאלה החשובה היא לא אם צריך טיפול רגשי או לא צריך טיפול רגשי, אלא אילו יתרונות אפשר לקבל מטיפול רגשי לילדים ובני נוער? כאן כתבתי על היתרונות שיש לטיפול רגשי לילדים ובני נוער.
אז למה כל כך קשה לנו להחליט? אם גם אתם מתלבטים לגבי הצורך בטיפול רגשי, אתם בחברה טובה. אני מכיר הרבה הורים שמתלבטים. לדעתי זה מאוד טבעי להתלבט כי אנחנו לא רוצים לשים תווית על הילד שלנו או שאנחנו מנסים לתת לו קצת להסתדר לבד ולראות מה יהיה ומצד שני אנחנו לא רוצים לפספס את ההזדמנות לעזור לו בזמן, לעלות אותו למסלול כל עוד שהוא צעיר. לגמרי התלבטות לא פשוטה.. אנחנו חיות וחיים בעולם שרווי במידע, מטפלים וטיפולים, אנחנו לא רוצים לבזבז את הזמן ואת הכסף שלנו, להיפתח, להיחשף ולהתמסר. לדעתי התשובה לשאלה האם לפנות עם הילד לטיפול רגשי או לא נמצאת אצלכם. תחשבו על זה עם עצמכם, תתייעצו עם האהובים שלכם, עם היועצת בבית הספר או אנשים שאתם סומכים עליהם ותבררו. אף אחד לא יכול להחליט בשבילכם ולומר "הילד צריך טיפול", אתם צריכים להרגיש עם זה בנוח, להרגיש שאתם שלמים עם התהליך (להתחיל טיפול או לא להתחיל טיפול).
אם תחליטו לפנות לטיפול רגשי אמליץ לכם לפנות למטפלים ומטפלות מוסמכים בעלי ידע וניסיון בתחום שאיתו הילד או הילדה שלכם מתמודדים. אני לא נגד טיפול אלטרנטיבי, אני חושב שיש אנשים שיכולים להיתרם בזכות קשר טוב וחוויה נעימה, זה יכול להיות במקביל לטיפול מקצועי אמיתי ולא במקום. למשל רכיבה טיפולית, או מאמנת אישית לתרגול מיינפולנס, או חוג או קבוצת העצמה, זה לא חייב להיות במקום הטיפול הרגשי המקצועי לילד, אלא בנוסף. זה כמו שעבור ניתוח ברגל, בעקבות פציעה, אצל רופא מוסמך, נקבל טיפול כדי שנוכל להחלים, נוכל במקביל לפיזיותרפיה ולתרופות שניקח, גם לאכול מתכונים בריאים, ללכת לסנדת צחוק שיכולה לעזור ועוד כל מיני דברים. כמו שאומרים: לא יועיל-לא יזיק. הבעיה מתחילה, לדעתי, כשרואים בטיפולים הלא רשמיים, תחליף לטיפול מקצועי. בעיניי אין תחליף לידע מקצועי, להכשרה הרשמית, להסמכה ולניסיון של איש מקצוע. זה לא בהכרח אומר שכל מי שהוא מטפל מוסמך יהיה איכותי ומועיל אבל זה מאפשר לנו לצמצם את הטעות. זה הקריטריון הראשון שחשוב לבדוק, לדעתי. נוסף על זה חשוב לקרוא על המטפל קצת בגוגל, לראות המלצות, לנסות לראות סרטונים שלו ולראות אם אתם מתחברים אליו, להגיע לפגישת היכרות ולראות אם אתם מתחברים לסגנון שלו, כאן כתבתי על שאלות לעצמנו אחרי פגישת היכרות עם מטפל חדש, וגם אם לא יהיה חיבור, זה לא נורא, יש עוד מטפלים וזה בסדר. חשוב מאוד שיהיה חיבור אישי ושאנחנו והילד שלנו, נרגיש בנוח עם המטפל. בהצלחה!