בין מציאות לדמיון – לא מספיק לחלום, צריך גם להתאמץ

האמונה ביכולת העצמית של ילדים להצליח חייבת להיות מבוססת על המציאות. אין שום חוכמה להאמין בצורה עיוורת שאנחנו יכולים לעשות כל מה שבא לנו, אלא להבין ולדעת שאם נשקיע את כל מה שנדרש מאיתנו לביצוע המשימה הספציפית יש סיכוי טוב שנצליח בה (כאן כתבתי על חוק סיבה ותוצאה)

למשל מתבגר שרוצה להצליח באימוני כושר, אין שום תועלת באמירה מצידנו ש: "אתה ממש ספורטאי, יש לך את זה", יותר נכון להתבסס על האמת ולומר: "כל הכבוד שאתה רוצה לקחת את עצמך בידיים, אימוני כושר זה מלא עבודה ואני בטוחה שאם תצליח תשקיע".

עם כל הכבוד לכוחם של האמונה העצמית והביטחון העצמי, עדיין כולנו חיים במציאות ואין מציאות בעולם שאם לא נשקיע נגיע לתוצאות. לא מספיק שרק נאמין שאנחנו מסוגלים ויכולים להצליח. אנחנו גם צריכים לעשות בפועל את מה שנדרש מאיתנו.

וזה נכון גם לגבי הערכה עצמית אין שום חוכמה להעריך את מה שחסר ערך, כמו שאין טעם לקחת רכב מעוך וישן ולומר שזה רכב יוקרה חדש ומפואר. כמו שיש הורים שמפארים את הבן שלהם, כשאין מה לפאר, מתוך הנחה שככה הוא יתחיל להאמין בעצמו. צריך לתת חום ואהבה, לקבל ללא תנאים, אבל לא להמציא ולא ללמד את הילד שהוא מוצלח ומוכשר בהכל, גם כשהוא לא. חשוב להיות מציאותיים, לתת לו חיזוקים וכוחות ולהסביר שאם הוא ירצה להצליח ואם יהיה חשוב לו, אז הוא יוכל לעשות מה שצריך והוא יצליח. כדי לפתח הערכה עצמית טובה ובריאה, הילדים צריכים לעבוד קשה ולעשות את מה שהם צריכים בהתאם למטרה שלהם ולרצונות שלהם. השאלה היא רק מהי באמת ומה הם אוהבים לעשות. חשוב שתהיה להם המשמעת העצמית, שהם יציבו לעצמם מטרות ויגיעו ליעדים וגם חשוב שהם יידעו שאף אחד לא מצליח על הניסיון הראשון שלו, צריך הרבה מאוד סבלנות והתמדה