כולנו פועלים בצורה הטובה ביותר האפשרית עבורנו בכל רגע נתון, בהתאם לנסיבות החיים שלנו, למיומנויות שלנו ולסביבה שלנו. למרות שלפעמים ההתנהגות שלנו יכולה להיראות הרסנית או חסרת מאמץ, ההבנה שלנו ב-DBT היא שישנו רצון כן ואמיתי להשתפר. פעמים רבות, בגלל עוצמת המצוקה והיעדר הכלים, המאמץ הזה לא נושא פרי וקשה לסביבה לזהות אותו. עם זאת, הקבלה של הרגע הנוכחי אינה סותרת את הצורך בשינוי: המטרה שלנו בטיפול DBT היא להרחיב את ארגז הכלים וללמד מיומנויות חדשות, כדי שברגע הבא היכולת שלנו תשתפר והמאמץ יתורגם לתוצאות יעילות יותר.

השאיפה לחיים טובים ומשמעותיים, חיים שראוי לחיות אותם, היא אנושית, טבעית ובסיסית. ב-DBT אנחנו דוחים בתוקף את התפיסה הנפוצה שלפיה קיימים אנשים "מתנגדים לטיפול" או "חסרי מוטיבציה". העמדה שלנו ב-DBT היא שהרצון להשתפר קיים תמיד. כאשר נראה שאדם "תקוע" או לא מתקדם, אנחנו מניחים שהקושי אינו נובע מחוסר רצון, אלא מכך שהוא אינו יודע איך להיעזר, או משום שהוא איבד את התקווה ששינוי הוא בכלל אפשרי, וזה מובן והגיוני כאשר המצוקה והסבל כל כך גדולים. במקום להאשים אדם בהיעדר מוטיבציה, האחריות המקצועית שלנו, כמטפלים, היא לזהות את המכשולים שעומדים בדרך ולהציע דרכים יעילות לעזור לו. הרי, אם אנשים היו יודעים בדיוק איך לפתור את הבעיות בעצמם, הם לא היו צריכים סיוע.

ישנם מצבים שבהם המצוקה מציפה והחיים מרגישים כמו סבל מתמשך, בלי יכולת לווסת את הרגשות או למצוא רגיעה. בסבל וכאב כל כך חזקים, זה הכי טבעי שנעשה מאמצים ממש גדולים לברוח מהסבל. לעיתים קרובות, מתוך הייאוש ובהיעדר כלים אחרים, הדרכים שאנחנו בוחרים בהן לא תמיד יעילות, ולפעמים אפילו מגבירות את המצוקה שלנו או מייצרות לנו בעיות חדשות. ההתנהגויות שנתפסות לפעמים כבעייתיות לא נובעות מכוונה רעה, אלא מחסר במיומנויות ומסביבה שלא תמיד ידעה להבין אותנו או לתמוך בנו. זה מובן לחלוטין שאנשים שחווים כאב כל כך חזק, ובמיוחד אם התאכזבו מטיפולים אחרים בעבר, יתקשו להאמין ששינוי הוא בכלל אפשרי. האחריות שלנו, כמטפלי DBT, היא קודם כל להוות סביבה מתקפת. כזו שרואה את הסבל הלא אפשרי, בלי לשפוט אותו, ובו זמנית יודעת להציע כלים יעילים להקל על הסבל הזה. וברגעים שקשה למטופל להתגייס למאמץ הטיפולי והכוחות נגמרים, ב-DBT אנחנו לא נראה בזה "התנגדות לשינוי", אלא קריאה להבנה, לוולידציה (תיקוף) ולעזרה מדויקת יותר.

אף אחד מאיתנו לא בחר בקשיים ובבעיות שלו ולכן אנחנו לא יכולים להיות אשמים בהם. אך הבעיות והקשיים בכל זאת קיימים. לכל קושי ולכל בעיה שאנחנו מתמודדים איתם יש סיבה הגיונית ומובנת. לרוב, הבעיות שלנו נובעות מאירועי חיים כואבים, מהיסטוריה משפחתית מורכבת, מדפוסי הישרדות והתנהגות שלמדנו לאורך השנים, או פשוט מכך שנולדנו עם מערכת רגשית רגישה ועוצמתית יותר. המסר המרכזי שלנו ב-DBT: אף אחד מאיתנו לא אשם בבעיות שלו. יחד עם זאת, וכאן שוב נכנסת הדיאלקטיקה, קבלה אמיתית של המצב כמו שהוא, דורשת מאיתנו להבין שהיכולת והאחריות המלאה לשנות את המצב ולמצוא לו פתרונות, נמצאות אך ורק בידיים שלנו. טיפול DBT הוא עבודת צוות במלוא מובן המילה. אנחנו, כמטפלים, לא יכולים "להציל" אנשים או לעשות את העבודה במקומם. האחריות שלנו היא לצעוד איתכם, להציע טיפול יעיל שעובד, ללמד את הכלים המדויקים ולהכווין אתכם בדרך. אך התפקיד המרכזי והפעיל במסע הזה, לקבלת העזרה וליצירת השינוי הנדרש, הוא באחריות של כל אחד מאיתנו.

כדי ליצור שינוי אמיתי בחיים שלנו, לא מספיק רק להיות בטיפול. אנחנו צריכים ללמוד מיומנויות חדשות ולהסכים ליישם ולתרגל אותן בשגרת היום יום שלנו, במקומות שבהם אנחנו הכי צריכים אותן (בעבודה, בבית הספר, עם חברים והמשפחה). טיפול DBT בנוי כמערך שלם שתומך בלמידה הזו (בטיפול הפרטני ובקבוצת המיומנויות) וגם בזמן אמת (דרך תרגול עצמי וקשר טלפוני עם המטפל בין הפגישות). זה תהליך פעיל ומשותף, הדורש מחויבות ומאמץ הדדי גם מצדנו כמטפלים וגם מצד המטופלים. 

בניגוד להנחה שלפיה אם המטופל עזב את הטיפול או לא השתפר, זה נובע מחוסר מוטיבציה שלו. הגישה שלנו ב-DBT היא שמטופלים לא יכולים להיכשל בטיפול. מכיוון שאנחנו מניחים שכולנו רוצים להשתפר ועושים כמיטב יכולתנו, כשהטיפול לא עובד, הטיפול או המטפל הם אלה שנכשלים, לא האדם שמבקש עזרה. התפקיד שלנו כמטפלים הוא לעזור לייצר את המוטיבציה ולשפר את היכולות. אם השינוי לא מתרחש, ייתכן שזה עדיין לא הזמן הנכון, שנדרשת גישה אחרת, או שעדיין לא מצאו את הדרך המדויקת שתעזור לאדם הספציפי הזה. בדיוק כמו שברפואה אי אפשר להאשים אדם בכך שהתרופה שקיבל לא השפיעה על המחלה שלו, כך גם בטיפול הנפשי. האחריות המקצועית שלנו היא לעולם לא להאשים את המטופלים, אלא להמשיך ולחפש יחד את הדרך שעובדת. העמדה הדיאלקטית ב-DBT מניחה שהדבר היחיד שקבוע בחיים הוא השינוי עצמו שקורה כל הזמן. זו עמדה אופטימית, שמאמינה שאנשים יכולים להשתנות, לצמוח ולבנות לעצמם חיים שראוי לחיות אותם, גם מתוך ולמרות המצבים הקשים, המורכבים והכואבים ביותר.